03 

אם אין לחם, שיאכלו דגלים

אם אין לחם, שיאכלו דגלים
——————————
בזמן שיש בישראל 200 אלף קשישים שחיים מתחת לקו העוני, מה שמעניין את חברי הכנסת זה איפה ממוקם הדגל בזמן שהם נואמים.
——————
לפני שבוע התפרסמה כתבה על מצב הקשישים בישראל. באותו זמן עלתה בכנסת הצעת חוק, תחזיקו טוב: חבר כנסת לא יוכל לקחת חלק בארוע שאין בו את דגל המדינה. נשבע שזה קרה.
לא הפסקתי לחשוב על זה כל השבוע. אולי יקרה עם זה משהו. אולי פתאום יעשו מעשה שם בכנסת, אולי ה׳ עצמו ירד סוף סוף אל הארץ המובטחת, יסתכל לעם הנבחר בלבן של העין ויוריד לו סטירת לחי מצלצלת.
כלום.
שר הרווחה ,חיים כץ, הסביר שאין כסף, שזה עצוב אבל זה מה יש.
אה כן…הייתה חברת כנסת, נורית קורן, שהצביעה לפני כמה שבועות נגד הגדלת הקצבה לזקנים, שהתקשרה לרדיו לשאול איך היא יכולה לעזור, כאילו …כמו כל אזרחית מודאגת.
רוצה לדעת מה את יכולה לעשות? רק מהמשכורת שלך ושל שר הרווחה, רק של השנה, אני מאכיל כל יום עשרות קשישים, קונה להם תרופות, משלם להם חשמל. נגיד שאני מוסיף את המשכורת של ההוא שחושב שיותר חשוב איפה הדגל בזמן שהוא נואם מאוכל לזקנים, והנה יש לי מיליון וחצי שקל כל שנה.
בכלל, אם הייתי ראש ממשלה, מהבושה, מהביזיון הייתי חותך בחצי את המשכורת של כל חברי הכנסת…והופ! 30 מיליון שקל נוספים…רק השנה. מבטל תקציבים מוזרים כמו חיזוק הקשר היהודי בחו"ל שעבר לפני שבוע ב80 מיליון, חיזוק מצב הנפש של תושבי איו"ש ב70 מיליון, בית חדש לרה"מ, מטוס…ובלי בכלל להתאמץ אני פותר את הבעיה.
אם הייתי ראש הממשלה הייתי מצלם סרט קצר שבו אני מבקש סליחה, והייתי מתפטר.
אבל במקום זה, בשנה שעברה הוסיפו לעצמם הח"כים 1000 ש"ח כל חודש כי הם באמת עובדים קשה.
כשמסתכלים על זה ככה מה שבעיקר בולט לעין, זה שה 120 חברים היושבים בבית המחוקקים הם עיקר הבעיה. כי אין להם בושה. יושבים בחדרים ממוזגים, במשכורות עתק ומתקשרים לרדיו לשאול איך אפשר לעזור.
בעולם אגב, ישראל היא המדינה שבה שכר חברי הפרלמנט הכי גבוה ביחס לשכר הממוצע במשק….בעולם כ ו ל ו.

איך זה יכול להיות? איך יכולה להיות מדינה שמגדירה את עצמה ציונית, שחמישית מהזקנים חיים בה מתחת לקו העוני. זו פשוט סטירה בקונספט. זה הפוך מציונות.
פעם חבר שלי שאל אותי אחרי שעליתי לארץ ….מה אתה כל כך אוהב בישראל. מה כזה שונה….ובלי להתבלבל עניתי לו…הערבות. זה שיש פה משהו משותף. גורל, דרך, משהו גדול יותר שמחבר. ואני לא מדבר על ה׳. אותו יש בכל מקום. אני מדבר על חבורת אנשים שמאמינים שאת המקום הזה בונים יחד, שאת הדרך עושים יחד, כולם. בתקופה ההיא גם הייתי חייל, ודווקא שם בצבא מצאתי את החברה הכי שיוויונית ואכפתית. המקום שהרגשתי בו הכי הרבה בית, משפחה.

האזרחות לאומת זאת מתנהלת אחרת. באזרחות האנשים שבטופ הם הרבה פעמים התחתית. הם בדרך כלל טובים רק בדבר אחד….בעסקנות. זה חוצה מפלגות. חוץ מיחידי סגולה, לרוב הפוליטיקאים לא הייתי מרשה לשמור על הילד שלי. ואיכשהו הם מתברגים להיות אלה ששומרים על מדינה שלמה.

המדינה עצמה, החלום הציוני כולו הולך לעזעזל, אנשים מבוגרים ישנים ברחוב ומחכים שמישהו במעון לזקנים ימות כדיי שתתפנה מיטה עבורם….ומה שחשוב לבן אדם שמקבל ממני ומכם 44,000 ש"ח בחודש ….זה איפה יוצב דגל בזמן שהוא מדבר.
חבורה שתילחם על הדגל, ליטרלי, הבד עצמו, אבל בלי שום בעיה תיתן למה שהוא מסמל למות. דגל המדינה מסמל את האנשים, המסורת, הערכים, המלחמות, השואה, העליות, כל מה שקרה פה מ 48….ולמי יותר מכולם מגיע יחס של כבוד אם לא לקשישים שהיו בני 20 ו 30 כשהמדינה קמה ונתנו הכול.

בסוף הכתבה היה איש בן 87, ישעיהו, שמתפרנס מלנקות את השירותים בנתב״ג והוא אמר: אני רק מחכה שה׳ יקח אותי כבר לקבר.
כמה סמלי שהוא עומד שם כל יום בטרמינל ומביט בעם השב לציון ולא מאמין איזה חראות הפכנו להיות.

אולי בעצם נגמר הפרויקט הציוני. הייתה לו מטרה, להקים מדינה ליהודים, וזה קרה…ועכשיו נעשה מה שרוב המדינות עושות. נהיה חזירון קפיטליסטי קטן שטוחן עד דק את האוכלוסייה שלו כי…ככה זה בשוק חופשי…וזהו.

מי שבכל זאת חושב שיש פה עם, אנשים עם חזון אחר, שציונות זה לא רק אדמה זו גם דרך, זו גם ערבות….אז נראה לי שזה הזמן להתעורר.
זה לא יבוא מהפוליטיקאים. לא משנה אם הם קוראים לעצמם הציונות הדתית או המחנה הציוני, לא משנה כמה כפיים יעשו ודגלים ישימו על התמונות פרופיל שלהם, זה לא יבוא משם.
אני כל כך כועס ומתוסכל…בעיקר כי אני מרגיש שאין לי כח לשנות, ושזה סך הכל כל כך קל, כל כך פשוט. יש פה כל כך הרבה אנשים יצירתיים, טובים, כל כך הרבה כסף, כל מה שצריך זה לחבר.

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא