05 

לט מיי פיפל גו טו אמסטרדם

לט מיי פיפל גו טו אמסטרדם.

עברנו את הצ'ק אין, ארזתם לבד, אני שואלת מחשש שמישהו נתן לכם משהו וניצל את תמימותכם, שולח את הלפטופ לסריקה הארנק המפתחות הטלפון אבל תחזור במבט של "מה אתה טמבל?" כי יש לי כסף בכיסים.
ביקורת דרכונים ואנחנו בדיוטי פרי
מצאנו שולחן, שיחקנו טאקי חצי שעה… אולי תלכו להביא קפה, תקנו לכם משהו לאכול…קחו את הזמן.
לפחות 10 דק של שקט.
חופש בחופש.
קבוצה של מקסיקנים מתיישבת לי על הראש. האמא מסכמת למצלמה את הטיול בהולילנד, המשפחה מוסיפה הללויות כל כמה שניות. הייתי עובר מקום אבל אני לבד עם כל המזוודות.
פעם היה בשדה מקדונלד'ס…כן זה מגעיל, אבל זה מגעיל בינלאומי, עכשיו יש בורגר ראנץ'. המגעיל המקומי…שזה הרבה יותר מגעיל. אבל זה שלנו, גאווה לאומית. צ'יפס דוחה מייד אין יזראל.
בשירותים יש קקי ונייר טאולט על הריצפה. מישהו בתא לידי משלשל ומתנשף. אולי הוא עומד לקבל התקפת לב. אי אפשר להתרכז ככה. שותף ידיים, המייבש עושה רעש של שואב אבק. לא עושה רוח.
בגייט תהיה לי דקה שתיים של שלווה.
אבל זה הגייט המיוחד של אלה שנוסעים בזול. אתה יורד במדרגות ויש אוטובוס.
שני אוטובוסים עומדים בחום.
חם. דחוס, אבל אפשר לדחוס עוד, אפילו עוד קצת.
נוסעים. בינתיים זה נראה שהרעיון הוא פשוט להגיע להולנד דרך היבשה.
בסוף ליד הטרמינל הישן יש מטוס בודד .
מדרגות אולד סקול…וכל מדרגה…מלחמה.
אני רואה את הפתח של המטוס, אלה שואלת מתי מגיעים. מיכל חיוורת, נרי אוכל את השעון שלו.
שורה 20. מה זה 20, אנחנו כבר ב5. רבע דרך כבר מאחורינו.
עומדים על המסלול, מחכים לאישור המראה. הדיילים עצבניים כי הישראלים לא יושבים כמו שאמרו להם, כל אחד מטייל , קם להוציא דברים מהתיק.
"חיות!!" באותיות אש במבט של הדייל.
הוא מסמיק מתסכול.
דווקא מטוס חדש…אבל זכינו בדגם בלי המסכים, הדגם רטרו…הדגם שילדים מתים עליו. הלוואי ירדמו…14:00 בצהריים…אולי הם עייפים
אני עוצם עיניים
לנרי משעמם ואלה מודאגת.
-אבא …מה זה החוטים בקצה הכנף…תראה דרך החלון…נראה לך רגיל?
-מתי נוחתים. הילדה בכיסא לפניי משחקת טמפל ראן בפול וואליום, והשכנה מאחורה מסבירה למה לבן שלה יש חורים במכנסיים, כאילו זו הרצאה בטד.
אני חולם על קפיצות, חור אוויר, תקלה באחד המנועים, שיסתמו כבר כולם. שתי דקות של נפילה חופשית, שתפסיק לקדוח על גודל הרגליים של הבת שלה.
בא לי שעגלת הקפה תעוף באוויר ושהיא תעוף באוויר ובזמן שכולם קשורים והמטוס הפוך רק היא תתבוסס בשלולית של תה רותח. בא לי, כל כך.
בינתיים היא ממשיכה לסיפור המטורף שקרה לה שבוע שעבר שהיא נפלה וכאב לה הצד היא הלכה לצילומים ואין מה לעשות והיא חשבה לבטל את הטיסה אבל בסוף היא פה איתנו. איזה כיף.
בשירותים יש דקה של לבד. אני לא באמת צריך להשתין או כלום. רק שקט. אבל כמה זמן אני יכול להישאר פה בלי שיפרצו את הדלת. שלוש, חמש, עשר דקות.
חופש בחופש.
המרצה מחכה מחוץ לדלת. שולחת לי "מה אתה חושב, שאתה בבית?" בתנועת אף ועיקום של הפה.
אולי בשירותים תהיה תקלה והווקאום יקח אותה. כל כך בא לי.
נרי כמעט סיים לפרק את השולחן המתקפל שלפניו. ואנחנו רק 40 דק באוויר.
"ליידיז אנד ג'נטלמן". הטייס פורץ במיקרופון, הוא כנראה מדבר באנגלית, ואני סגור על זה שאני מבין אנגלית…אבל אני פשוט לא מבין מילה ממה שיוצאת לו מהפה.
הוא ממשיך בטון מונוטוני, הבנתי סרביה? גרמניה?
מאחורי עברנו לפרזנטציה על הטיול למיידנק שנה שעברה ועל חבילת גלישה שווה.
עוד שעה. 60 דקות ונוחתים.
כואב לי בעצם הזנב. כאילו צנחתי על התחת.
הכסא כל כך לא נוח שזה חייב להיות חלק מהתכנון.
בטן ענקית נדבקת לי על הפנים.
-סליחה, אומר האיש וממשיך לדדא חזרה למקום שלו. האוויר צפוף לי. חם לי. כל הנודים והגרביים והסנדוויצ'ים עם טונה וביצה, כל הגרפסים והילד בשורה 8 שהקיא, כל האפצ'ים והבית שחי של האיש עם הבטן הענקית, כל הזיעה, כל החריצים כל התחתונים, כל החיתולים, והבננה מהילדה משורה 17, והדיילת עוברת עם עוף בפסטה, אבא עם תינוק שלא רוצה לישון ופולט לו על הכתף.
אני רוצה לצאת. או שלפחות יפתחו חלון. קטן.
עוד 48 דק.

כשהייתי קטן מישהו סיפר לי שכשמחרבנים במטוס יש מנגנון שמפזר את זה באוויר…ולמרות המחשבה המטרידה על גשם מצחין, זה ניחם אותי שכל החרא הזה לא נישאר איתנו. אבל מסתבר שזה פה. פה נוסע איתנו עד לנחיתה.
ההיא מאחורה מסבירה ששוקולד לבן זה בכלל לא שוקולד. נשבע שהיא לא סתמה לרגע, לא לקחה אוויר פעם אחת מאז ההמראה.
כואב לי הראש, האף שלי סתום
הילד מהשורה לפני מסתובב, מסתכל לי בלבן של העין וזורק עלי עוגייה.
מה תעשה לי.
נוחתים.
הדיילת מבקשת שכולם ישבו וזה הסימן לכולם לרוץ לשירותים. לך תדע אולי שם בחו'ל אין להם שירותים.
המטוס נוגע בקרקע כולם עושים כפיים, כאילו ..תודה לאל שהדבר הזה נגמר.
עוצרים וכולם כמו איש אחד נעמדים.
עם המזוודות במעבר, עומדים, מחכים שיפתחו את הדלת, אנחנו וכל הנודים שלנו, דרוכים ומוכנים.
האיש מחוץ לדלת, בחרדה, עם מסיכה על הפנים, מושך בידית הפתיחה. פששששש
ההיא מזמזמת "הבאנו שלום עליכם".

רצים לתור הדרכונים.
דרכון אירופאי זה אוטומטי. אין תור. זה כמו במטרו, אתה סורק את הדף הראשון ואתה בפנים.
לשאר העולם, יש שלט שאומר בין 40-50 דק.
אלה שואלת את מיכל…
-אמא, למה רק לך אין דרכון צרפתי?
הדיילת מכוונת אותנו לנחש אנושי שאין לו סוף. אני שומע אי שם את ההיא ממשיכה לספר על הקשר בין ישראל למולדובה.
מיכל שאולת מה אני כותב, ולמה אני לא עוזר. עוזר עם מה? עם לעמוד בתור עם הילדים. אלה עצבנית נרי דפק את האצבע במנגנון של הטרולי. תעזור כבר! ואנחנו רק בתחילת הנחש.
עברה שעה. הנהג של המונית התקשר ואמר שהוא לא מחכה.
אני רואה את השוטרת של ביקורת הדרכונים. כל כך קרובה. כל כך רחוקה.
האיש לפנינו מתקרב לדלפק. היא פותחת את המסמכים שלו, הופכת את הניירות, מסובבת, שואלת שאלות, שואלת את השוטר לידה מה הוא אומר. שולפת לופה. ועוברת על הדרכון…עם הלופה. גוד….זה לא יגמר.
אנחנו פה, מטר מהדלת ולעולם לא נעבור אותה.
פליז, פליז , לט מי פיפל גו. אולרדי.

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא