06 

אגרופים לפנים

-תגיד, שאל אותי הרופא שיניים, …. קיבלת אגרופים לפנים?
-לא, למה?
-עשית תאונת דרכים?
-לא. למה?
-אתה חורק שיניים?
-אולי…מיכל אומרת שלפעמים הרעש מעיר אותה, החריקות, בלילה, אבל אני לא שמתי לב…
-השיניים האחוריות שלך סדוקות…כנראה משהו מעוד מטריד אותך…אתה יודע מה?
-אני…כלום.
הוא המליץ לי לישון עם סד, לשמור על השיניים, אבל זה היה נשמע לי שטויות, סתם חתכתי איזה גומי ודחפתי לפה לפני השינה.
אחרי שבוע הגומי היה כולו מפורק.

"זר לא יבין זאת". היינו אומרים ביחידה. מי שלא היה שם, לא מכיר, לא יבין, לא יצליח לדמיין, לא תצליח לספר לו ולא תוכל לשתף. זה עולם מקביל, כמו חלום, עם חוקים שונים, חלום בלהות.
זר לא יבין זאת כי לא בא לו.
מי בכלל רוצה לדעת איך זה באמת במחסום, במערב, לקבל אבן בפנים, גשם של אבנים, מי רוצה לשמוע על ריח של הגופה רקובה מנופחת, מי רוצה להכנס איתך בלילה לבית של משפחה, להעיר את כולם, ילדים נשים גברים, צעקות, פחד, מכות, כתות של רובים, ריח של שתן, ריח של ילד שמשתין על הרצפה מרוב פחד. מי רוצה דיטיילס על החברים שלך המתים שירו בהם, שהתפוצצו להם, מי באמת רוצה לדעת מה יש בקבר. גופה, חתיכות. אולי אין כלום בקבר כי הכול התפזר.
מי רוצה לבוא איתך לשים אדמה על קבר.
אף אחד שלא היה שם, לא רוצה.

חבר שלי דרור, הוא כמוני. צנחנים, גופות, חברים מתים.
איתו זה קל, אין פורפליי, לא צריך להסביר. אנחנו לא נפגשים הרבה, אבל כל פעם, תוך 5 דק׳ אנחנו בבופור, בינת ג׳בל, בעזה, בשכם, בג׳נין, בלבנון. בלבנון השנייה…זו בולמייה, זה חייב לצאת.
לפני שנתיים גיליתי סטודנטית שלי שהיא גם כזאת. שירתה בחברון, חייבת לספר, חייבת שמישהו שהיה שם ישמע, מישהו שיבין. חולה. בטראומה, פוסט טראומה.
כל מי שהיה שם בטראומה. מה חשבתם. שנשלח בני 18 לדבר עם המוות, עם גופות, עם חלקי גופות ושזה לא יצא.

אני …פוסט טראומה…אני…בחיים לא.
אז מה אם בלילה אני חולם שנגמרות לי המחסניות, שאיבדתי את הנשק, שאני בשבי עם רון ארד ושהוא מתחנן לצאת לפני כי הוא כבר פה שנים ואני בא לברוח והוא בוכה שלא אשאיר אותו שם לבד.
אז מה אם רודפים אחרי מחבלים של חיזבאללה עד 5 בבוקר, ואני מתעורר, שותה כוס מים וסוף סוף הולך לישון.
אז מה…לא מתתי. אפילו לא נפצעתי. שריטה אין לי.
אני בסדר
אני בסדר גמור.

יש לי טריקים..אני מעסיק את המוח. שלא יזכור, שלא יהיה לו זמן לזכור, שלא יעשה פרוססינג. אני בערב רואה עוד פרק של גרייז אנטומי, ועוד אחד, ותקציר של אנ. בי. אי. ופרק של גירלז ושל הומלנד, פארגו, דה אמריקאנס…עד שהעיניים נעצמות. שהמעבר לשינה יהיה בבום. מסיאטל ממוריאל לשינה. שלא יהיה זמן לגופות לבוא לבקר.
הפסיכולוג אמר לי פעם שגם הגוף זוכר. גם לזה יש לי טריק. אני פעם, פעמיים בשבוע הולך לשחק כדורסל, ולא יורד מהמגרש עד שאני לא מותש, גמור, מפורק. מפורק ליומיים שלושה. שלא יחשוב הגוף פתאום על משהו אחר.
זו טכניקה. שנים של טכניקה. ורוב הזמן, רוב הימים זה עובד.
לא חורק שיניים כמעט, את רון ארד כבר לאפגשתי מלא, פה שם נגמרת לי מחסנית בלילה…ברמת הסביר.

חוץ מיום הזכרון.
מלחיץ אותי הצפירה, מלחיץ אותי המחשבות שיבואו, מלחיץ אותי לראות בפייסבוק פרצוף מהגדוד.
אני עומד בטקס, אבל בלי לעצום עיניים, שלא יבואו הגופות
הלסת ננעלת. כואבות לי השיניים.
מחר אני מקווה שאני אשן בצפירה, שזה יעבור מעלי, ומהר הצעקות, הזיקוקים של יום העצמאות, יעבירו את הרעש, הצעקות וריח השתן שיש לי בראש.

אם יש לכם חבר, אחות, אבא, אישה, שכן, שתמיד חופר עם הסיפורי מלחמה שלו, שתופס ת'ראש עם "כשהייתי בלבנון", "בעזה", "פעם במחסום בחברון"…אז היום שבו איתו, תעשו קפה, שבו ותנו לו לדבר, כי היום זה היום שהכל יוצא.

ועיצה קטנה לכל הפוליטיקאים שצועקים "שקרן" להורים שכולים, שקוראים לקצינים בצה״ל ״אויבי המדינה" לכל מבקרי ומחוקקי החוקים נגד מי שמספר מה היה שם…סתמו את הפה.
תעלו להר הרצל, קחו אדמה מהריצפה, שימו בפה ותסתמו, חזק חזק עם הלסת, עד שיסדקו לכם השיניים.

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא