story 008 – Ronny Edry

בזמן הצפירה היום

בזמן הצפירה היום הייתי עם שרות לקוחת של איקאה על הקו.
-חכה שנייה יש עכשיו צפירה היא אמרה
עמדנו, אנה ואני, מחוברים בקו הטלפון
השתדלתי להתרכז רק במדף החסר, השתדלתי שלא לזכור אף אחד, אף פרצוף, אף חיוך, אף כתם דם, לשנייה קפץ היום הזה ליד בינת-ג'בל שבאו מסוקים לאסוף פצועים ורצנו עם אלונקות והרעש של הנחיתה, של הצעקות וכל האינפוזיות והתחבושות והדם על הריצפה, והשקט אחרי שהמסוקים עפו.
אנה חזרה ואמרה: תודה על ההמתנה ודיברנו שוב על המדף החסר.

כמעט הצלחתי לא לזכור.
אתמול קניתי מטבח, הכי טוב להתעסק עם פרטים קטנים.
צבע הידיות. עובי העץ. בערב קצת ספונג'ה ועשיתי פסטה.
ישבנו כולם לאכול. שכחתי.
צפירה.
ידעתי שיש צפירה. אבל עשיתי כאילו זה לא בא.
עמדתי ליד החלון, השתדלתי לא לזכור כלום.
במרפסת ממול עמדו זוג. דום.
השכן ממול עמד לבד באצמע הסלון. דום.

הרס״פ נכנס לאוהל: אני צריך שמונה חיילים להר הרצל, ליום הזכרון.
לא שאלנו שאלות. עושים הגרלה… במחלקה היה שם לכל ההגרלות "מספרי מוות".
שמים את השמות של כל המחלקה על פתקים בכובע, מערבבים, ושולפים.
העיקר לברוח מהבסיס
למחרת עומדים בבית קברות על א׳, כומתה על הראש,
מייצגים את החטיבה.
דום
משפחות הגיעו לבקר. בן, אח, אב, חבר, ואנחנו עמדנו שם,…חיילים חיים מייצגים את המתים
מספרי מוות
דקה
צפירה

אני לא זוכר טוב את היום הזה, את השם של החייל על הקבר.
זה היה יום יפה, עם ריח של עצי אורן, חגיגי, פסטורלי, אני זוכר שלידי היה ספסל והתחלפו עליו אנשים, ואת המבט שלהם. ריק, חור.
אחר כך קברתי חברים בהר ארצל, אז הכל מתערבב.
אני לא זוכר בדיוק
אולי אני זה שישב על הספסל ובוכה.

כשאתה חייל אתה כל הזמן עייף. החיים הם פרקי זמן קצרים, משימות סתמיות וחשובות, שתיפת כלים, שמירה בש״ג, מערב, אבנים, החלפת בלאי, ליווי גופות, מתווך, מחסום, למלא מימיות.
בליל אין סוף… ואתה לא זוכר כלום.
זה חשוב לא לזכור, זה מה שמחזיק אותך שפוי.

יום אחד,כבר לא הייתי חייל, יום יפה, עם ריח של עצי אורן, חגיגי, פסטורלי… נזכרתי בהכל.
ככה באמצע רחוב אלנבי
נזכרתי שפיטר התפרק לרסיסים על מוקש בלבנון, שעזרא קיבל כדור בראש, הגופות בסלוקי, בשכם.

צפירה
חזרתי לאכול את הפסטה. כאילו כלום.
סופר כמה פנה יש לי בצלחת. פרטים קטנים.
נרי ביקש שנשחק פליי סטיישן.
הוא לימד אותי איך מחליפים דמות במשחק.
לא חישבתי כמה עוד יש לו עד הגיוס.
מיכל אמרה שהוא חייב ללכת לישון.
נשארתי לבד לראות כדורסל, יש פליי אוף.
ובין סל וסל זה בא
כמו קיא שעולה. אתה יודע שזה בא מרגיש את זה בפה, ואין מה לעשות.

כשנפלתי מטייס שאלו בבקו"ם… לאיפה לשלוח אותך עכשיו?
לא חשבתי על זה עד אותו רגע. היה לי ברור שאני אטיס מטוסים וזהו.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי כילד הוא כשליווינו את אבא שלי לשדה התעופה בפריז, עלה דחוף על טיסה לישראל, למלחמה, למחרת יום הכיפורים 1973
לא זוכר את אמא שלי אבל סבא שלי בכה.
כשהייתי חייל טסתי פעמיים לפריז לבקר את המשפחה, ואני זוכר גם את הפרידה בשדה בדרך חזרה לשטחים, ללבנון.
אבל אני לא זוכר בדיוק, והכול מעורבב. אולי סבא שלי עמד
ואני זה שבכה מחכה לעלות למטוס.

בסוף עניתי בבקו״ם ״צנחנים״ .
אבא שלי היה צנחן, דודים שלי היו צנחנים, אפילו דודה שלי שירתה בצנחנים
אז אמרתי צנחנים.
לא חשבתי ממש, לא באמת שאלו.
היה גיבוש קצר ושלחו אותנו לסנאור. טירונות.
בלילה הראשון ישנו כולם בחדר ענק. אולי 30 40 חיילים ביחד.
שתים-שלוש מיטות ממני מישהו בכה
אחרי זה הכל עבר מהר, משאות, אלונקות קורס מכי"ם שטחים צניחות, לבנון, מלא שטחים, מלא לבנון. מלא אנשים מתים. חיילים, פלסטינים, חיזבאללה.
לא חשבתי על זה בבקו"ם, ידעתי שבמשפחה הולכים עם כומתה אדומה, אז גם אני
לא הבנתי שזה בא עם חיילים מתים
אבל אני לא זוכר בדיוק, כל המתים מעורבבים
ואולי אני זה שבוכה בלילה

בערב קסם, פוס כדור בארץ, מערבבים הכול טוב טוב, אפילו עם פטישים אם צריך,
ויש עוד שנה שלמה לשכוח
זה חשוב לא לזכור, זה מה שמחזיק אותך שפוי.