21 

? אבא אתה בוכה

-אבא אתה בוכה, למה אתה עצוב
-אני לא עצוב
-ולמה סבא בוכה, למה הוא עצוב.
-הוא לא עצוב

הזכרון הראשון שיש לי מאבא שלי זה כשסבא מריו ואני לקחנו אותו לשדה תעופה בפריז, כשהוא טס למלחמה.
אבא שלי היה צנחן ישראלי צעיר, הכיר את אמא שלי המתנדבת ההיפית בקיבוץ, עשו ילד ועברו לגור בצרפת.
ביום כיפור 73' הייתי בן 3.
– שמעתי בחדשות שפרצה מלחמה בישראל היא אמרה לו
אבא שלי לא חשב פעמיים
"ברור שנסעתי לישראל, אני ישראלי או מה? … אני אשאר בצרפת בזמן שיש מלחמה ?
אני זוכר שליוינו אותו לשדה, אני וסבא, ובכינו.

-מה ארגנו טיסות מישראל לכל החיילים?
-לא, פשוט באתי לשדה וקניתי כרטיס. לא היה בכלל טיסות לישראל. הכל בוטל בגלל המלחמה, הקצת שהיה היה מלא באנשים .. לא היה לי מקום.
חייל אחר אמר לי שמפרטוגל יש טיסות לישראל. קנינו קרטיס לליסבון, שם פגשנו קצין של חיל האויר האמריקאי והוא נתן לנו טרמפ על מטוס תובלה מלא בתחמושת.
בכניסה למרחב האווירי הישראלי הטייס הודיע שהוא מנמיך גובה, פחד מהנ"מ ועד היום כואבות לי האוזניים.
עליתי על מדים והתחלתי לחפש את הגדוד. מישהו אמר שהפלוגה בסיני…אז ירדתי דרומה. כל מי שהיה לו אוטו גדול הצבא "גייסו" לו את הרכב. הכביש היה טור אין סופי של מכוניות אזרחיות וצהליות. בלאגן , אף אחד לא ידע כלום. המשכתי דרומה.
התחילו הפצועים, זרוקים על אלונקות לצידי הדרך, טנקים שרופים. גופות.

מלא טנקים עמדו, טור של אולי 150 כלים, פאטונים, שרמנים, שוטים… ולא היה מי שיקח אותם
-חייל, אתה טנקיסט?
-לא צנחן
-צנחנים…אין לך מה לחפש פה..רק טנקיסטים…כל החירניקים עלו לרמה

-מאיפה היה לך נשק בכלל…
-רק היה צריך לעצור לצד הכביש ולקחת… אבל לא היו כדורים
פגשתי את הפלוגה, החבר'ה צחקו עלי
-מה אתה עושה פה מפגר. למה אתה לא בצרפת… לפחות הבאת לנו שמפנייה ?
ברמה היה קשה, כל הזמן חטפנו ארטילרייה. המשכנו להתקדם. כמו משוגעים תחת גשם של פגזים. התחלנו להתקל בחיילים סורים שבורחים חזרה. הם כבר היו בעמק החולה… ופתאום ..לא יודע למה, התחילו לברוח חזרה.
פה שם היינו רואים חייל מסתתר תחת אבן, עץ…לא היה מה לעשות איתם.
-מה…תחפש עכשיו משטרה צבאית שתקח אותם לשבי. מה נירה בהם?
-אז מה עשיתם.
-כלום. המשכנו להתקדם. הגענו 20 קמ מדמשק.
בקשר צעקו תחזרו תחזרו, אין מי שיגן עליכם.
בדרך חזרה כל הזמן פחדנו שהטנקים שלנו ירו עלינו.
וגם לא היה אוכל… … איזה בלגן.
תפסנו עמדה קרוב לחרמון.
אחרי כמה שבועות אמרו לי
– אתה משוחרר. אתה יכול לחזור לצרפת…. פשוט לא היה להם כסף לשלם עוד ועוד ימי מילואים.
אמרתי לשלישות שירדו מזה. לא באתי בשביל כסף.
– ואיך חזרת
– חזרתי. נסעתי לשדה תעופה ועליתי על מטוס.
– וכל הזמן הזה פגשת את האחים שלך , גדי שמוליק… גם הם היו צנחנים
– לא
– לא?
– לא ראיתי אותם כל המלחמה. בלאגן . העיקר כולם חיים
– ומה עשית כשחזרת, מה אמא אמרה.
– כלום, מה יש להגיד…לך תסביר להם מה זה מלחמה, מה הם מבינים…
-אז מה עשית
-חזרתי לעבוד, זהו.

-אתה זוכר שאני וסבא באנו איתך לשדה ביום שטסת?
-אתם לא הייתם ביום שיצאתי. נסעתי מהר, לבד, … אתם הייתם ביום שחזרתי. חיכיתם לי כשירדתי מהמטוס

אבא אתה בוכה, למה אתה עצוב
-אני לא עצוב
-ולמה סבא בוכה, למה הוא עצוב.
-הוא לא עצוב

בתמונה : אבא ואני. ישראל 1970

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא