58 

וואנדרפול לייף

-אחי, שים אוזניות ותקשיב לקטע הזה, זה קאוור שעשיתי לשיר it's a wonderful life של black
שולח לי יריב בווצסאפ.
יריב זה חבר שגם לו השנה היה משהו בלב ולפעמים אנחנו יושבים, מחליפים חוויות מהקרדיולוגית באיכילוב
אני מניח את הקולה בצד מחפש בכיס את האוזניות . מגביר
פליי .

ב1999 נסעתי לקוסובו. הייתי חייב לראות את המלחמה הזאת בעניים. סיפור ארוך קצר… אני ושלושה אנשים מארגון 'לתת' נוחתים באלבניה. באוויר מהחלון ראיתי שדה תעופה ענק, הרקולסים, מטוסי גלקסי, מסוקים , f15 ממריא…
-זה השדה? אני שואל את זיוה, חשבתי שזו מדינה קומוניסטית מפורקת… זה ניראה כמה jfk וcharles-de-gaulle ביחד…
-זה רק של הצבא האמריקאי. המגדל הקטן הבודד שם בצד, זה עם המסלול הישן… זה טירנה אינטרנשיונל .
מחוץ למטוס על המסלול חיכה שוטר עם משקפי רייבן כובע של גנרל אפריקאי, עמד בפיסוק רחב ועם היד עשה : תעבור , תעבור . אותי הוא עצר
-פספורט!
הוא דפדף בדרכון, חזר לעמוד עם התמונה, הסתכל עלי, שוב על התמונה, סגר ת'דרכון, הרים אותו באויר ועשה : מממ , מממ, מממ.
-יו קן גו.
את הלילה הראשון עשינו במלון הכי מפואר בעיר. מבנה משנות ה40, שטיחים בכל מקום , פסלים, האיש ברג'יסטריישין סיפר שפעם במלחמה היו באים לכאן לנוח הקצינים הבכירים של הרייך. גם אמר שאין חשמל ומים רוב היום ושבאסלה יש עדין חרא של אלה שהיו לפנינו , כי…. יהיו מים רק בערב.
המשימה שלנו הייתה פשוטה. להגיע לגבול מונטנגרו/קוסובו, להכנס למחנות הפליטים ,לשאול מה הם צריכים… חיתולים, תרופות, אוכל, שמיכות … לחזור לעיר לקנות ולחלק. כל אחד מאיתנו הסתובב עם פאוצ' מלא דולרים.
נחתו כל יום משלוחי סיוע מאירופה וארה"ב, אבל לא היה איך לנייד את הדברים למחנות. ראיתי האנגר מטוסים שיכל להכיל 747 מלא בגדים ישנים, הר ענק בגובה 10 מטר . יום אחד הגיעה מחולה מלאה בדאודורנט. יום אחר קופסות שימורים של בשר חזיר כשרוב הפליטים היו מוסלמים.
בטירנה נסענו לדרום העיר באוטובוס לפגוש את הנהג שלנו. לקחנו את הקו האדום. כל האוטובוסים בעיר הם תרומות של ערים אחרות. גרוטאות על גלגלים, האדומים הדו קומתיים . לונדון. נוסע צפון דרום. הירוקים. פריז. מזרח מערב. כתומים , צהובים . כאלה עוד עם המספר ושם הקו המקורי. Paris: Bastille -nation בלב הלקן. הנהג והבן שלו אמרו על המרצדסים שזה חומר טוב, good shit -עכשיו הגיעו ממזרח ברלין
עוד עם הלוחיות זיהוי הגרמניות, עוד עם תמונות של משפחה אחרת בתא הכפפות. הוא בן 40 , הבן שלו אולי בן 16. ביקשתי לנהוג ואמרו שאסור.
-בכל זאת. אירופה. חוקים …
וככה עלינו לצפון, טסים על שבילי עפר ב140 קמש , מוזיקה נוראית ברדיו, וכל 200 מטר מקלט בטון קטן לצידי הכביש.
המחנות היו מלאים בילדים יתומים, אנשים קטועים רגליים, ידיים, פצועים, משפחות שלמות חיים מתחת לטרקטור. הגענו לריזורט בריכות, עם מקפצות אולימפיות ובריכה עמוקה לקפיצות מגובה, ריקות ממים. מלאות באנשים , אוהלים מניילון בכל מקום. אפילו על המקפצה. במחנה אחד צעקו "יזראל יזראל" ועשו לנו כפיים כשחזרנו למחרת עם משאית מלאה באבקת חלב לתינוקות. מחנה אחר צעקו לנו "יזראל יזראל, לכו מפה" והניפו דגל של ערב הסעודית. 3 שנים בלבנון לא ראיתי כל כך הרבה הרס, עוני, צער. וילדים בכל מקום.
המרצדס הראשונה עצרה לפנינו באמצע שום מקום. עצרנו גם . ירדתי
-מה קרה ,שאלתי את זיוה , למה עוצרים פה
-דרסנו חתול
-מה?
-חתול , דרסנו חתול ודפנה ביקשה שנעצור ונבדוק
דפנה רצה אחורה וחזרה עם גופה קטנה
-הוא עוד חי
-מה את רוצה לעשות שאלתי
-אולי תהרוג אותו
-…מה
-שלא יסבול
-הוא מת עוד שנייה
עמדנו כולם וחיכינו ככה שימות החתול. או שזה היה ארנב, או שועל.
המשכנו לנסוע , דפנה התעקשה שהחתול יבוא איתנו והגענו לכפר קטן על הגבול ליד אגם עם הנוף הכי יפה שראיתי כל החיים. כמה בתים מבוץ עץ פח וחנות/מכולת/בית קפה מהמאה הקודמת. הנהג חזר עם שתייה קרה. חיקוי של קולה, משהו מקומי עם טעם של קאראמל. בינתיים התאספו סביב המכוניות 7-8 ילדים קטנים גיל 5 עד 10 יחפים , בגדים קרועים מלוכלכים ושאלו למה דפנה בוכה
אני נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר
-יש לך קוקה קולה… Real coca cola ? עשיתי לו את הצורה של הבקבוק כמו בפרסומת כאילו גוף של אישה.
הוא חייך . אמר
-נוט צ'יפ. קולה וורי אקספנסיב.
בכל הטירוף הזה הדבר היחיד שהחזיר לי טיפה הרגשה של שפיות היה מדי פעם קולה. בכמה חנויות היו מחזיקים בקבוקים לפרייארים מחו"ל כמוני שחייבים את המנה שלהם.
הוא הלך אחורה וחזר עם בקבוק זכוכית קרה .
טעם החיים. באמצע השום כלום הזה.
חייך ואמר :2 דולר. שזה פי 10 מהגירסה המקומית. ועשה עם הכתפיים . Take it or live it.
יצאתי עם הבקבוק , בחוץ הילדים צעקו "קולה" "קולה" "אמריקה". הנהג הסביר לי שהם בחיים לא שתו קולה אמיתית, זה אפילו פעם ראשונה שהם רואים בקבוק מלא. הם מבקשים שתיתן להם אותו כשתסיים. אחד הילדים קפץ ממקום למקום ועשה קולות מוזרים, חברים שלו הסבירו לי שזה בגלל שאין לו לשון , עשו עם הידיים סימן של מספריים , הנהג תרגם שהבוסינים קרטו לו את הלשון.
-זה מה שהם עושים.
נכנסתי חזרה לחנות ובקשתי מהמוכר את כל הארגז . פתחתי את הפאוץ' ושלפתי 50 דולר.
יצאתי עם הבקבוקים וחילקתי אחד לכל ילד. ישבנו מול הנוף . דפנה בכתה . אני בכיתי גם. הילדים היו מאושרים
ברדיו התנגן it's a wonderful life של black. ומרחוק שמעו את הבומים , ההפצצות של הצרפתים , האנגלים , האמריקאים .

היום כיפור , נהוג לבקש סליחה, אבל אני רוצה במקום להגיד תודה.
זה באמת וואנדרפול לייף . 

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא