87
מש״ק דת
דרום לבנון. מוצב חודר 1992
בוקר, ערב חג.
היום יוצאים הביתה.
בקשר אמרו להתכונן לשירה.
שיירה זה חבל הטבור של המוצב.
אספקה, תחמושת, בלאי, מקבלים מכתבים ומחליפים חיילים.
מוצב זה כמה מאות מטרים מעבר לגדר בתוך לבנון, די-9 הרים תלולית עפר ומאחוריו הניחו מכולות. אחת למטבח/חדר אוכל, ושתיים למגורים. בכל אחת 3 מיטות קומותיים, ומתחת למזרנים חומר נפץ, ררנ"טים, טילי לאו, פצצות אר-פי-גי, פצצות מרגמה, רימונים, כדורי לקלצ'ים לצלפים למא"ג למק"ח.
בחוץ נגמ"ש.
6 חיילי צה״ל ו-6 לוחמי צבא דרום לבנון.
-המשימה העיקרית שלכם היא לשמור על עצמכם!
אמר המג״ד בתדריך.
אני חשבתי שהדרך הכי טובה לשמור על עצמנו זה להישאר בארץ, אבל סתמתי.
שיירה זו גם החוליה החלשה. הרגע שאתה חשוף על הכביש. הרגע הכי מסוכן.
משאית עם מים, דלק, אוכל, חיילים טריים, שק"שים עם ריח של סבון.
זה הזמן הכי טוב לחיזבאללה לדפוק אותך. טיל, מטען צד ולחטוף חייל.
וזה למה כל שיירה הופכת לאירוע לוגיסטי. כל המוצבים מסביב על הרגליים. מלווים את האספקה בנגמ"שים, ג'יפים ממוגנים טנקים… מסק"רים בכוננות.
עושים את זה כמה שפחות וכמה שיותר מהר. אבל זה מאוד מאוד איטי.
סורקים כל סנטימטר.
ב-10:00 השיירה נכנסת למוצב.
במשאית מים ,יושב, בין הנהג לקצין, חייל עם דרגות של רב"ט על השרוולים.
רבט"ים בחי"ר לא הולכים עם דרגות. פאדיחה. רק ג'ובניקים.
וג׳ובניקים לא נכנסים למוצבים חודרים.
– שיט. אומר ירון.
– מה?
– מש״ק דת.
-מהשק…ma-shakdat?
– נו… משגיח כשרות כזה. אכלנו אותה.
– למה
תוך חמש דקות אנחנו פורקים את כל הציוד, ממלאים מים וסולר למוצב, בינתיים הכלים עשו פרסה, ומוכנים לתנועה.
אני, ירון ודביר עם צ'ימידן על הגב.
היום יוצאים הביתה.
בינתיים הרב"ט יורד מהריו הממוגן.
בחור קטן, לבן, במדי אל"ף. ילד רזה עם התחלה של שפם. חמוד עם עיניים גדולות. בתנועות איטיות הוא מסדר על הראש כיפה שחורה של בר מצווה.
– איפה המטבח?
– פה, במכולה עם הדגל. עונה לו ירון. אבל עזוב, אין לך מה לאכול שם. תעלה בחזרה, אנחנו זזים.
– שנייה. אני חייב לבדוק משהו.
ירון מסתכל עלי
– אכלנו אותה.
– למה?pourquoi ?
הרב״ט חוזר ואומר בקול דק, כמעט נשי, במבט המום
– לא ראיתי שאתם מפרידים בין כלים בשריים לחלביים.
– כלים…quelle kilim ?
– כשרות… לא ראיתי שאתם שומרים על הפרדה בכלים
– אנחנו לא דתיים, אני עונה בתמימות. והצד"לניקים… בכלל נוצרים.
הוא מחזיר חיוך מבולבל ומבט של: מה זה קשור בכלל למה שאמרתי?
ואומר בטון כמעט מתנצל
– חייבים הפרדה. אי אפשר לחזור. המטבח צריך להיות כשר.
האינסטינקט הראשון שלי זה לדחוף אותו בבעיטה למאחורה של המשאית, לזרוק עליו כמה מזרנים ולהתיישב לו על הראש עד הגבול. בגולני היו בטוח קושרים אותו על המכסה מנוע של הג'יפ ויורדים ככה לקריית שמונה.
ירון אומר
– שמע…אנחנו פה כמה קיבוצניקים, אף אחד לא דתי, זה לא ממש חשוב לנו, בוא נעזוב את זה. תודה שאתה דואג לנו. באמת. נסדר את זה כשנחזור. יאללה, בוא נעוף מפה. כל הגזרה מחכה לנו.
– אי אפשר. המטבח חייב להיות כשר.
החטיבה שואלים בקשר מה הסיפור. למה אין אנגליה. יאללה כבר, הטייסים רוצים לרדת מכוננות.
– יש בעיה עם המש"ק דת, אני מסביר. משהו עם כשרות בחדר אוכל. הוא לא מוכן לזוז.
ברור לי שהפקודה תהיה להשאיר אותו שם. תחילת תנועה עוד חצי קטנה.
עומדים ככה כמה דקות. שקט ורעש של מנועים
בקשר חוזרים מהחטיבה.
-בדקו באוגדה, שאלו את הפיקוד, ומהבור נמסר שהמטבח חייב להיות כשר.
– אמרתי לך… אכלנו אותה.
– מה…mais!
דביר שמבין שהסיפור גמור מתחיל לאלתר… הוא מעולה בלזיין ת׳מוח
– תראה, זה לא שזה לגמרי לא כשר. בעיקרון יש הפרדה. אנחנו תמיד מקפידים לא לערבב, כי בכל זאת, כן כולנו יהודים…אז כל החלבי מסומן כחול, בשרי אדום. אבל אתה יודע איך זה. שטח, עניינים. זה נמחק.
הרב"ט מסדר את הכיפה עם הידיים הדקות שלו.
– השם ישמור. מזל. אז רק נעשה טיהור ונסמן.
– טיהור tuyoul?
– נכשיר שוב את הכלים. נמיין, נרתיח הכול ונצבע. מה שפסול נקבור. פחדתי שנצטרך לקבור את הכול. מזל
– איך נצבע? אין פה צבע. אני אומר שוב בתמימות.
הוא הולך למשאית באיטיות וחוזר עם צבע ומברשות.
מפה לשם 9 לוחמי צנחנים בלבנון טובלים במים רותחים סכינים, מזלגות, כפות, וסירים תוך כדי תפילה אל מול עיניהם של הצד"לניקים שחושבים שהיהודי איבד את הראס.
אחר כך, הקרם דה לה קרם של החטיבות הלוחמות –חיילים שצנחו מהרקולס עם 30 קילו ציוד- צובעים יפה כל קצה של כל כפית וכל מזלג, זה באדום וזה בכחול.
בינתיים צה"ל עומד דום.
אנחנו חופרים בור וקוברים בטקס עתיק ימים סכין מטבח פסולה כי היה ספק אם שימשה לגבנ"ץ או ללוף.
– זה טירוף c'est n'importe quoi. בואו כבר נלך ברגל. 500 מטר ואנחנו בארץ.
– רוני, סתום כבר, בוא נגמור עם זה.
אני מסתכל לשמים לוודא שאלוהים לא עומד שם ומחזיק את הבטן מרוב צחוקים.
בצידון עומד לוחם חיזבללה עם משקפת ומדווח ביומן אירועים: נצפו היום חיילים ישראלים קוברים כלים רדיואקטיביים מחוץ למוצב שלהם.
אנחנו מסיימים את כל הברכות. 15:00. עוד מלא שמש. מספיק זמן לגלגל את השיירה החוצה. 16:00 עד הגבול, טראמפ מהבסיס לקיבוץ, ב 17:00 אני בבריכה.
היום יוצאים הביתה.
– יאללה זזים.
אני מדווח בקשר.
– יגואר, כאן חילזון. קבל אנגליה.
המנוע דיזל של החצי כבד פולט ענן שחור
אני שומע את אנחת הרווחה של החיילים שעומדים על הרגליים מהבוקר במוצבים סביב, הטייס, הנווט התקועים בקוקפיט של הקוברה, נחנקים בנודים של עצמם. הטנקיסטים המזיעים בפנים, עם סימן של כוונת סביב העין מרוב הסתכלות בארטישוק.
עוד שנייה זה נגמר.
עוד שנייה כולם מורידים נעליים
– שנייה. שכחתי משהו.
בצליעה שובת לב הולך הרב"ט סביב המכולה. עוצר ומסתובב.
– אין לכם תחום שבת
– אמרתי לך. אכלנו אותה. פאקן אכלנו אותה
ירון מוריד את התיק מהגב. זה הרגע שהוא מאבד את זה.
– מה אתה רוצה, יא מניאק, שגם נתקין מזוזה על הנגמ"ש?
הרב"ט מחזיר לו מין מבט כזה שאומר, וואלה רעיון לא רע מזוזה לנגמ"ש.
אני שואל
-מה זה thoum shabbat .
נער האלוהים מרביץ בי את כל התורה על רגל אחת.
הצד"לניק״ם שואלים אם אנחנו נשארים לארוחת ערב.
דביר שכבר היה על הריו מוציא את הראש ושואל
– מה עכשיו?
אני מסביר לו את מה שנספג.
– ככה alors …בגלל שאין לנו חומות ושער, אנחנו חייבים לסמן את תחום המוצב בחוט.
– חוט?
– כן כן, מה שאתה שומע. חוט תלוי בגובה חומה. בלי זה אי אפשר לעשות שבת יהודית le meadrin…
– מ-ה-ד-ר-י-ן. מתקן הרב״ט. ושלא לדבר על יום כיפור הבא עלינו לטובה. ומהנהן בראש, גאה בתלמיד החכם שלו.
בשמים מעלינו בומים. אלוהים צוחק, קורץ לי ואומר
-חחח איזה מפגרים אתם.
ירון אומר
– חאלס, אני יושב עם הנוצרים ומנפנף במנגל. יש דורבן על האש ואני אוכל אותו עם קוטג'. על הזין שלי כל השטויות האלה. נראה לך שאני תולה עכשיו חוטים באוויר? מה קרה? כל היום הולכים פה שפופים שלא יירו עלינו ופתאום זה בסדר לעמוד על הסוללה ולתקוע בזנ"טים ככה שיעשו עלי איפוס כוונות? מצידי שהרב הראשי יבוא ויקים פה בית כנסת. אני לא זז.
בחטיבה שואלים שוב למה מעכבים את השיירה
– טוסו כבר, עוד מעט חושך.
הצבא החזק במזרח התיכון תקוע במקום ושואל "כמה גבוה" כי המש"ק דת אמר "קפוץ".
– כאן קודקוד יגואר. יש לכם בדיוק 40 קטנות לחזל"ש את העניין. אחרי זה השיירה נשארת לישון במוצב, וכולם מרותקים לבסיסים ל-30 יום.
זו פעם ראשונה שאני שומע את המח"ט עצמו עולה בקשר. אפילו בחדירה ליד מרגליות, כשפנטומים הפציצו תאורות כל הלילה והחטיבה רדפה אחרי חוליה, לא שמעתי את הקול שלו.
הרב"ט הסביר שהוא צריך עמודים של 3 מטר, זה לפי ההלכה, וחוט שיחבר למעלה ביניהם.
אנחנו מוצאים בזנ"טים מטר וחצי.
ירון מתחנן לרבי הקטן שיעשה קומבינה עם הקדוש ברוך הוא. מטר וחצי זה מה יש.
אנחנו עולים על ציוד – שכפ"צים, אפודים, קסדות נשקים – ומטפסים על תלולית העפר לתקוע את עמודי הברזל.
ככה כמו דבילים מול כל הגזרה.
לדעתי הצלפים של חיזבאללה לא יורים כי הם חושבים שזה טריק.
על העמודים אנחנו קושרים את חוט התקשורת שמחבר בין הנגמ"ש לטלפון שדה.
מי צריך לדבר עם הנגמ"ש כשאלוהים מדבר איתך ישירות.
הרב"ט מסתכל לעבר האופק. שקיעה. רוח. ריח של ארזים.
הוא עוצר ליד הדלת של הריו, עומד שנייה כאילו נזכר במשהו.
עוד שנייה ירון דופק בו כדור.
– נראה לי שסיימנו. כן. ברוך השם, עכשיו אתם מוגנים.
אנחנו חוצים את הגבול לארץ חזרה ב-19:30 בחושך.
הריו ממשיך לחטיבה, והרב"ט נפרד מאיתנו ואומר
-חג שמח. ותזכרו: כל עכבה לטובה.
בתמונה : חוף הים, תל אביב 2023
אם שאלתם את עצמכם פעם מה זה החוט התלוי בחוף …
אז זה לא הקו אינטרנט של השכנים
זה לא חיבור טלפון לסוכת המציל
זה גם לא תקשורת לנגמ"ש
