42 

מ 1 עד 10 כמה כואב לך

-קח אותנו למיון. יש לי התקף לב.
–
שעה לפני זה על מגרש הכדורסל כבר הייתי צריך לדעת שזה יום חרא.
כידררתי יותר מדי, לא מסרתי, זרקתי קרשים וכלום לא נכנס.
דיברנו קצת על בלפור וחזרתי הבית.
שישי בערב, מיכל השקיעה בקציצות כוסמת ומרק עדשים
שלא תעז לחזור מיובש ולהגיד שכואב לך הראש…. אנחנו אוכלים יחד.

שמתי את האופניים במחסן.
-אולי במקום לעלות נעשה סיבוב?
מיכל ונרי ירדו ויצאנו לקנות גלידה
התיק על גב משך חזק,
אולי מתחתי שריר..
נרי טעם את הקרם ברולה, אוראו, וניל איטלקי
יצאתי מהחנות, אי אפשר לנשום ככה עם המסיכה . בחץ התיק נהיה טון על הגב. הורדתי את הסווטשרט, ופתאום זה בא.

כמו שכתוב בספרים, כמו בסרטים. לחץ.
רכבת שנכנסת בי.
מתח בחזה, כאב ביד, נמלים בקצה האצבעות.
-אבא, אתה לא בוחר טעם?
-לא תבחר בשבילי.
– רוני בוא נמשיך טיפה את הטיול
-אני לא מרגיש הכי טוב. אולי תסחבי לי את התיק. אני חייב הביתה.
חציתי באדום או בירוק זה לא משנה.
אולי זה שריר, אולי חטפתי מרפק במשחק, אולי הייתי בתאונת רכבת ואני לא זוכר, אולי זה חרדה, מתח, חולשה. מה אכלתי. כלום
-רוני מה יש לך?
-לחץ… בחזה. בואי הביתה
בעיניים שלה ראיתי שהיא יודעת שזה לא שריר.
הסתכלתי על הבניין… אין סיכוי שאני מתפס 3 קומות.
-רוני …. אולי אתה צריך אמבולנס
– אני חייב מקלחת
ככה זה מרוקאים חושבים שהכל אפשר לפתור בספונג'ה.
בקומה שנייה עשיתי הפסקה. אני אף פעם לא מחזיק במעקה לא עושה הפסקה.
אחרי הדלת נשכבתי על הריצפה…אולי הקור של הבלטות ירגיע את השריר.
נכנסתי למקלחת. מים חמים . זה תמיד עוזר
אבל הרכבת המשיכה לדחוף.
אני אף פעם לא משאיר בגדים זרוקים על הריצפה , אבל לא חשבתי שאני אצליח להרים אותם. ויתרתי
יצאתי. הזמנתי מונית
-מיכל את יכולה להביא לי בגדים.
אני אף פעם לא מבקש בגדים , היא הסתכלה עלי, על הטלפון שמחפש מונית.
קחי גם את התיק עם המים והארנק. הבנתי שאני לא חוזר הערב לישון בבית ואמרתי גם -תביאי לי גם את המטען לטלפון.
-נרי , אלה בדרך, היא תהיה פה עוד שנייה, אבא ואני יוצאים לבדוק משהו.
במדרגות מיכל שתקה אני החזקתי חזק במעקה.

פתחתי את הדלת ואמרתי לנהג.
טוס למיון. יש לי התקף לב.
-איזה בית חולים הוא שאל
הבנתי שהנהג לא תל אביבי
הוויז שלו לא התאפס והוא פנה לא נכון.
-לא נורא אני אכוון אותך.
הוא גם היה הנהג מונית הכי איטי על גבול הפלאגמט. דווקא כשאתה צריך ערס. עצר בכל רמזור,
מיכל התחננה
-תן גז, תעבור כבר באדום, אני אשלם לך את הקנס, סעעעע
-את לא יכולה לעשות לי את זה הוא ענה
החזקתי למיכל את היד חזק.
רכב עצר לחנות, חסם את הכביש. מיכל קפצה החוצה זרקה משהו לנהג והמשכנו.

בכניסה למיון היא צעקה כמו בER :התקפת לב. אבל שום אחות לא יצאה בריצה עם כסא גלגלים . בדלפק אמרו לנו.
-אתם צריכים לפתוח תיק
-מה תיק. הוא לא נושם
-מס' תעודת זהות
– החזקתי חזק למיכל את היד
– מספר טלפון
-שם מלא
– קופת חולים
– כתובת מגורים
קיבלנו מדבקות ונכנסנו לחדר. מלא. מפוצץ באנשים . כאוס של יום שישי בערב
פצועי ספורט, תאונות, זקנים על מיטות.
הרכבת שלי העבירה הילוך, הבנתי שאין לי שום סיכוי , אני הולך למות כאן. עכשיו.
התיישבתי על הריצפה, פתחתי רגליים רחב מתחתי את הידיים.
אולי זה שריר. אולי באמת נכנסה בי רכבת?
רחוק שמעתי את מיכל אומרת
-אז מה אם אין לך מיטה
-אין מיטה , אני לא יכולה לעשות לו AKG בלי מיטה נכון ?
-אז אני אביא לך מיטה, אני אמצא מיטה.

-רוני , רוני אתה. שומע אותי ?
אחות לבושה בירוק התקרבה עם הפנים אלי
-אתה יכול ללכת?
נזכרתי במסע על חוף הים , אלונקות , הולכים 300 מטר במים עד המותניים ואז בחול . וכל פעם אתה שאול את עצמך מה יותר סיוט. המים או החול. ככה 40 ק"מ והסמל מחייך ושאול : מישהו רוצה לפרוש?

-רוני …אתה יכול ללכת
עשית כן עם הראש
התרכזתי בקוקו שלה לפניי. הלכנו מלא זמן. נצח. נכנסו לחדר עם מיטה. היא חיברה אותי למכשיר ומדדה
היא הסתכלה על המסך דיברה בטלפון עם מישהו ברוסית. לא הבנתי מילה. הבנתי שהמצב שלי חרא.
היא זרקה את המכשיר על המזרון ואמרה -תשכב! והמיטה התחילה לנסוע.
עברנו כמה דלתות עד שבסוף שמעתי מאחורי.
-גברת לפה את לא יכולה להכנס.
אבירם הגיע.
אני דר' אבירם, קרדיולוג , בראש שלי שאלתי למה קרדיולוג, איך זה קשור לשריר התפוס שלי…אנחנו נבדוק אותך
עשו רנטגן , אקו, אולטרה סאונד עם ג'ל קר. וזה היה נעים לרגע
סביבי זזו הרבה אנשים לקחו דם דיברו ברוסית ואמרו מילים באנגלית
אני חייב לשבת. למתוח ידיים. אני הולך למתוח ת'פאקן שריר הזה
מישהו אמר מאחורי
-תרים את החולצה
הדביק לי על החזה שתי מדבקות 20 על 20 עם כפתור באמצע
לחץ חזק, שתי מכות שידבק. וידעתי מסדרות שזה קשור להחייה. זה החלק שצועקים clear. וכולם מרים ידיים ויש מכת חשמל.
חיפשתי ת'מילה ונזכרתי : defibrillator
זה כנראה לא שריר.
הרכבת על החזה שלי המשיכה לדחוף
תדאם תדאם.
מידי פעם הדלת נפתחה וראיתי בצד השני את מיכל. המבטים שלנו הצלבו ואמרתי
אני אוהב אותך
והיא החזירה אותו דבר
-מ1 עד 10 כמה כואב לך
-כואב….5 אולי 6, 7, 8 . זה כמו רכבת ש….
-אתה רגיש לתרופות, לקחת פעם ויאגרה ?
-לא. אבל היה לי קורונה.
הוא צעק.
-מחלים קורונה. תבטל את הבדיקה !
-אני נותן לך מורפיום
תפס לי את היד וראיתי שיש לי כבר מחובר לזרוע כניסה של אינפוזיה.
מתי זה קרה ?
פתח את הפקק. חיבור את המזרק ולחץ

וווווווווווששששש
בשניה הרכבת עצרה.
עומדת ברציף . מחכה, מחממת מנועים.
רציתי להגיד
-תודה
יצא לי
אני אוהב אותך
התיק גב מולי על המיטה ניראה לי מוכר. כן. זה התיק שלי מהכדורסל! לפני שנים שמתי בפנים בקבוק מים.
פתיתי ת'בקבוק
-רק להרטיב את הפה ….
-…או קי
-שמע, אתה עכשיו בהתקף לב.
-עכשיו?
-אתה צריך צינתור . עכשיו.
–סינתור?
ליד אבירם עמד רופא אחר שהוסיף
-אני ממליץ…אם לא.. אתה מסכן את החיים שלך
-אם אתה ממליץ. איפה חותמים.
הרכבת מתחילה לנסוע
וחשבתי, הם מרדימים אותי ואני לא קם לעולם. לא אראה יותר את אלה, נרי…
איפה מיכל ?
-אבירם זה בהרדמה מלאה ?
-לא . מכניסים צינורית דרך היד. חור קטן. לא תרגיש כלום. אבל חייבים עכשיו.
-אז למה מחכים?
-שתחתום

-לדרך אני דחף לך עוד חצי מנת מורפיום ויצאנו עם המיטה המעופפת.
אני שבחיים לא נגעתי בסמים, כלום, לא קוק לא גת, אמ-די, אפילו גרס לא עישנתי… והנה ככה סתם, יום שישי בערב במקום קציצות כוסמין… ישר לווריד במסדרונות איכילוב.
מיכל רצה לידי, הרכבת טסה, אלה. נרי
מחזיק לה חזק את היד.
לא עוזב
-פה אתם נפרדים.
עצרנו וחתמתי על עוד אישור
עברנו דלת אלקטרונית והגענו לחללית.
בכניסה עמדה רופאה
אחת כזאת שניראת שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ובגלל הסמים שכחתי את שמה.
–אני אנתח אותך עכשיו , יהיה בסדר. 40 דקות ואתה בחוץ.
בפנים הכל לבן. מסך ענק, בגודל של מיטה מלא נתונים מהבהבים, מאחורי זכוכית בקונטרול של המעבורת אבירם ועוד שניים שלושה אנשים.
בנתיים התחילו להפשיט אותי.
אני רוצה לעזור אבל לא מצליח להוריד את הג'ינס.
-אנחנו מורידים הכל גם התחתונים
אני מנסה למשוך את הגרביים ואחד האחים אומר
-את הגרביים תשאיר.
ניראה לי מוזר להיות ערום עם גרביים
אני מלווה במבט את המכנס שלי מתקפל יפה ונכנס לשקית . רק שלא יפול הטלפון מהכיס, רק שלא יפול ה….
אח אחר על אזרחי, כזה שניראה שהקפיצו מהבית אומר לי במבטא
-עכשיו נעביר אותך מיטה. אני עושה את התנועה אבל שלושה אנשים מרימים אותי באוויר.
מעלי מתכינים מכונת רנטגן,
אני חושב …זה כנראה לא שריר
מישהו מגלח אותי עם מכונה במפסעה
-למה שם אני שואל
-למקרה ומסתבך.
-אני אוהב את הישירות הרוסית.
-יהיה בסדר, הוא מוסיף

-כולם מוכנים? הרופאה שואלת.
מכונה מחליקה מעלי ובזוית העין אני רואה את הלב שלי מפמפם מטר על מטר בשחור לבן.
תדאם תדאם
תדאם תראם
-יאללה יאצנו לדרך
-אתה תרגיש דקירה ביד, זה אני מכניסה את הצינורית
לא הרגשתי כלום
ניסיתי לעקוב על המסך בריקוד של הצינורית מחפשת את החסימה. עצמתי עיניים.
ראיתי את אלה, את נרי.
החזקתי חזק למיכל את היד
המורפיום והדמעות

-זהו. סיימנו !
מה זהו . עברו 5 דקות
-זה היה טיפה יותר ארוך ממה שחשבתי, 40 דק. שמתי לך 2 סטנטים. רוצה לראות
על המסך?
זה לפני, אתה רואה, העורק חסום. זה עכשיו, הכל פתוח.
אתה תרגיש עכשיו יותר טוב . לאט ירד לך הלחץ בחזה.
רציתי להגיד
-תודה
יצא
-אני אוהב אותך.
וסופר וואמן יצא מהחדר.

הרכבת האיטה.
המיטה נסעה להתאוששות קרדיולוגית. חיברו אותי למכונה. מדבקות עגולות עם חוטים צבעוניים.
נשארנו מיכל ואני והביפ של המוניטור
לבד בחדר.
וחשבתי איזה מזל יש לי שאת איתי.
התחבקנו. אזה מדהים זה החיים.

יולי הגיעה עם תמרים.
הרופא אמר לאט.
הקאתי .
מיכל אמרה שכל זה מזימה לא לאכול את הקציצות כוסמין שלה.

בתמונה:עכשיו יום ראשון.
אין רכבת, אין כאבים.
זה לא היה שריר.
גיליתי שיש נוהל להתקפים לב שנקרא "90 דקות מדלת לבלון".
90 דקות מהרגע שאתה מגיע למיון ועד שמנפחים לך את הסטנט לתוך העורק החסום.
ומה שלי ניראה כמו נצח היה אפילו פחות מ90 דקות.

סליחה ששכחתי כמה שמות, זה לא אני זה המורפיום, אבל תודה ענקית על הטיפול המדהים לאחות עם הקוקו, לאחים המגלחים, לנהג מונית ולפקידה בדלפק,
לאבירם ושאר הרופאים הקרדיולוגים שהיו שם,
תודה למלאכית, הקרדיולוגית דר' מעיין, הגדולה, הענקית, הוודו מאסטר, שניתחה אותי תוך כדי שהיא מרגיעה אותי בסמול טוק על איזה בית ספר הבת שלי הולכת.
לאירה האחות המדהימה במחלקה.
לארז, לרחל, פז, עדי, ג'ני. וואוו.
באמת וואוו.
באמת הצלתם אותי. את מיכל ואלה ונרי.
איכילוב – המרכז הרפואי ת״א
אתם קוסמים

original post

לקנות את הספר

לסיפור הבא